שאלה לעצמי: האם יש לי משהו לחדש מאז הפעם האחרונה שכתבתי (אתמול)?
לא בהכרח.
ואומנם - לחדש תמיד יש דבר מה. בפי בשורה בכל עת. מילות ריענון צוננות. פיסות מידע ודברי דעת - חלקם נוצצים, חלקם פחות. טיפות זיעה זולגת על רגליי בעודי תחת שמכה עבה ומלבושי מסתכם בתחתוני בוקסר (לכל היותר). ימי החורף לכאורה בחרו לחלוף מעירי בטרם עת ואין הספקתי להסתנכרן עם הטבע ולהחליף שמכתי להולמת יותר. אך מהי חשיבותם של דברי סרק אלו בעוד תמצית קיום (מקווה אני שקיומי שלי) סותרת על דלת ביתי? ושואל אני ברצינות גמורה: מה באמת חשוב?
זוהי אחת מסדרת שאלות רומנטיות שנוהג אני לשאול את האוויר העומד בחדרי במחצית הליל, אחד מרגעי היממה המתוחים ביותר. רגע בו אני נוטה לחשוד שהכל ישנים הם מלבדי, שנשארתי ער על מנת להתעמת עם רוחות רפאים, מחשבות הזורמות במורד תודעתי כערוץ מים רחב שנשפך למפל. והמפל רועש הוא וכועס, אפו חרון, ופיו קצף לבן.
אם יש או אין טעם לשאול שאלות רומנטיות בחצות הלילה, תלוי הדבר בטיב הדחף היומי המנקר בעצבנות על כתפי לקראת ערב ומבקשני להפנות ולו מעט מתשומת ליבי אל רחשי ליבו (וליבי). ובעוד הזיעה ממשיכה וניגרת מרגליי אני מפשיל את השמיכה מעליי וחושף את עורי לאוויר החדר הצונן לעומת זאת ומאזין בשקט לשפונגל, אשר מחלל אי שם מפינות נסתרות ביקום.
הזמן, שכמובן שום עיניין לא לו, חולף הוא בקצב קבוע. המצאה מכאנית ללא כל צל של ספק.
עידן, כדור-הארץ, סוף רשומה מספר 2.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה