יום שני, 12 במרץ 2012

איזשהו גיבור הכובש את יצרו

בוקר טוב מוח. התעורר.

בקרוב אלך לישון. זה אומר שהפרופיל החשמלי של קבוצת תאי העצב הגדולה שמוכלת בתור הגולגלת שלי (ידועה גם בשם "מוח") הולך להשתנות. הולכת להיות שם חגיגה אחת גדולה. אני מאמין שרוב האנשים מכינים את זה בעזרת המונח "חלומות".

מילים. כל כך הרבה מילים. ואנשים, הו אנשים. שיהיו בריאים. משתמשים במילים כל כך הרבה. אין להם גבולות. עוד ועוד ועוד. אבל האדם הממוצע מתקשה. הוא מתקשה כל כך להגדיר. כמה אירוני. אף אחד לא באמת יודע למה הוא מתכוון. והביטחון שלהם, הביטחון שלהם כל כך גדול. הם מרימים את הקול שלהם. הם תוקפים. זועמים כמעט. אבל צריך להכיל אותם. וויכוחים לא מובילים לכלום. אף אחד לא משתכנע כשמתווכחים איתו. וזה התפקיד שלנו. הבוגרים. אנחנו מכילים אותם. אותם ואת המטענים שלהם. אנחנו מקבלים אותם איך שהם. אנחנו אוהבים אותם. אני מקבל את התפקיד הזה באהבה.

בכל יום אני מקבל הודעה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. בדיוק בחצות הלילה, בדיוק מושלם. זוהי חידת השח היומית. מזמן לא לא פתחתי אחת מהן. אבל הן ממשיכות להגיע. זה אוטומטי. הכל אוטומטי. בקרוב אני אתעמק בהן. הן מתגעגעות אליי.

אני אוהב את היקום. את היקום ואת הכלבה שלי. לאקי. אני חושב שאני יותר אוהב אותה ממנו, וזה לפעמים גורם לי למעט ייסורי מצפון. אני לא רוצה לפגוע בו, או להכעיס אותו. אבל אני יודע שהוא מבין. למרות שהוא פגיע, הוא כל כך חזק.

הוא מדבר איתי בשפה כל כך יפה. אנשים חושבים שצרפתית היא יפה, יש גם כאלו שאוהבים גרמנית. אבל השפה של היקום, זה משהו אחר לגמרי. זה שהוא לא משתמש במילים בשביל להתבטא, זה מדהים. זה כל כך אוניברסלי. הוא כל כך רהוט וכריזמטי. אבל אני אוהב אנשים. אני מאמין בהם. אני מוכרח להאמין בהם.

ההתעוררות מהנה כל כך. המודעות הצלולה. הקשב הפנימי לכל קלטי החושים. והעיבוד. האהבה העצמית. כמה טוב לחיות בשביל עצמי.

להניח את הכעס על הריצפה. זה כל כך משחרר. לא לנטור טינה. לא לרצות לנקום. להתבגר. עוד ועוד ועוד.

לשתף פעולה עם עצמי. אנחנו צוות מנצח.

את הכלבה שלי אני אוהב יותר מכל.

עידן, כדור-הארץ, סוף רישום מספר 3.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

רשומה מספר שתיים

שאלה לעצמי: האם יש לי משהו לחדש מאז הפעם האחרונה שכתבתי (אתמול)?

לא בהכרח.

ואומנם - לחדש תמיד יש דבר מה. בפי בשורה בכל עת. מילות ריענון צוננות. פיסות מידע ודברי דעת - חלקם נוצצים, חלקם פחות. טיפות זיעה זולגת על רגליי בעודי תחת שמכה עבה ומלבושי מסתכם בתחתוני בוקסר (לכל היותר). ימי החורף לכאורה בחרו לחלוף מעירי בטרם עת ואין הספקתי להסתנכרן עם הטבע ולהחליף שמכתי להולמת יותר. אך מהי חשיבותם של דברי סרק אלו בעוד תמצית קיום (מקווה אני שקיומי שלי) סותרת על דלת ביתי? ושואל אני ברצינות גמורה: מה באמת חשוב?

זוהי אחת מסדרת שאלות רומנטיות שנוהג אני לשאול את האוויר העומד בחדרי במחצית הליל, אחד מרגעי היממה המתוחים ביותר. רגע בו אני נוטה לחשוד שהכל ישנים הם מלבדי, שנשארתי ער על מנת להתעמת עם רוחות רפאים, מחשבות הזורמות במורד תודעתי כערוץ מים רחב שנשפך למפל. והמפל רועש הוא וכועס, אפו חרון, ופיו קצף לבן.

אם יש או אין טעם לשאול שאלות רומנטיות בחצות הלילה, תלוי הדבר בטיב הדחף היומי המנקר בעצבנות על כתפי לקראת ערב ומבקשני להפנות ולו מעט מתשומת ליבי אל רחשי ליבו (וליבי). ובעוד הזיעה ממשיכה וניגרת מרגליי אני מפשיל את השמיכה מעליי וחושף את עורי לאוויר החדר הצונן לעומת זאת ומאזין בשקט לשפונגל, אשר מחלל אי שם מפינות נסתרות ביקום.

הזמן, שכמובן שום עיניין לא לו, חולף הוא בקצב קבוע. המצאה מכאנית ללא כל צל של ספק.

עידן, כדור-הארץ, סוף רשומה מספר 2.

יום רביעי, 29 בפברואר 2012

הנה אני שוב

הנה אני שוב.

נעלם וחוזר, מגיח מנבכיה המוזרים של הרשת האינטרנטית. חוזר ומנסה להעלות את סבך מחשבותיי לפני השטח. בלוג חדש. התחלה חדשה?

ייתכן.

אמצע של דרך כלשהי - זה בטוח.

אהיה כנה, כוס התה שלי בכל הקשור לכתיבה הייתה מאז ומתמיד שירה. מין כלשהו, די מוזר, של שירה. משהו מודרני. פוסט מודרני, אולי (עד כמה שאני יכול להיות בטוח למה המונח הזה באמת מתכוון). עם זאת, מאז ומתמיד גם פזלתי לכיוונים אחרים. כתיבה חופשית, "מונולוגית", תמיד משכה את עיניי במידת מה. מה גם שבשנים האחרונות הולך וגובר בי הרצון לשתף אחרים בהשקפות עולמי, בחוויה שלי, במחקר היומי שאני מנהל עם המציאות, בריקוד הטנגו הצמוד (אם אאפשר לעצמי להיות רומנטיקן) שאני רוקד עם היקום.

זהות בעיניי היא חומר שמטבעו אינו מפסיק להתגבש, ולכן אין מנוס מלהכיר בכך שישנה מידה לא מבוטלת של מורכבות בהתמודדות עם השאלה רבת התהילה ועתיקת היומין: "מי אני?".

ההנחה שלי היא שאעשה עם עצמי חסד לא קטן אם אעלה, אולי בפעם הראשונה בחיי, על הכתב, בצורה כנה ובוגרת (עד כמה שמתאפשר), תשובה. משהו כתוב, מנוסח במילים. משהו קונקרטי. משהו שיהיה פחות אבסטרקטי, לשם שינוי, מזרם מחשבות פלסטי, כמעט נוזלי. משהו פחות סוריאליסטי מהרגשה.

יש משהו מרגיע במילים.

טבעוני. הייתי רוצה לחשוב שזאת התחלה די טובה להגדרתי העצמית. חוקר או מתבונן, זהו ללא ספק המונח הבא שקופץ לראשי. תלמיד של היקום, שחקן שח קוסמי, לוחם מיוחד שמשתייך ליחידת ההרמוניה הטראנס-גלקטית. חולמני. שאפתני. חי בסרט.

רגיש, עדין, חזק, מחוספס.

אוהב, מחבק, בוגר, ילד.

רודף צדק. מגלה ארצות. חוצה יבשות.

מאמין.

אני מאמין שדברים אינם מה שהם נראים. אני מתאר לעצמי שזאת אמונה שיכולה להיתפס כתמימה. אולי לעולם לא אדע אם היא נולדה בי מתוך היגיון או מתוך תמימות. מתוך צורך רגשי או מתוך ההבנה שמערכת דטרמיניסטית (אם העולם הוא בכלל כזה) לא יכולה להתקיים בתוך מערכת דטרמיניסטית אחרת.

ובתוך כל המאבק האקיסטנציאליסטי הזה, בתוך הסימפוניה הקיומית המורכבת עד לאין שיעור, יש מידה מסויימת של פשטות. פשטות עדינה ויפה. פשטות רכה. רכה עד כאב. פשטות עצומה. בתוך הג'ונגל הזה, של הבטון והאנשים והריחות והטעמים, בין כל העצים והחיות וצמחי הפרא, יש איזה ניצן של פרח, עלי כותרת שנפתחים לאט.

בתוך כל המאבק הזה אני מניח שאני גם סטודנט לרפואה. אולי השימוש במילה "בטוח" יהיה יאה יותר מאשר "מניח", אבל הנקודה היא שאני לא תמיד מסכים עם המערכת. מאז ומתמיד לא תמיד הסכמתי עם המערכת. אז אולי איפשהו בתוכי אני מעדיף להיות יותר מנתח מערכות ביולוגיות, אנליסט של גוף האדם, מאשר סטודנט לרפואה. הייתי רוצה לחשוב על עצמי בתור מי שיביא איזה שינוי למערכת. שינוי מרענן.

מפסקה לפסקה רצף המחשבות שלי הולך ונקטע. אולי זו העייפות שהצטברה לה בימים האחרונים במהלך מרתון לחיפוש דירה, ואולי אני יוצא מריכוז כשיותר מדי מחשבות מציפות אותי. בכל אופן, אני מניח שיהיה זה הולם לחתום את רשמיי להיום ולאחל לעולם ליל מנוחה.

עידן, כדור-הארץ, סוף רישום מספר 1.